החוק מגדיר את ימי ושעות העבודה ואת ימי המנוחה במשק. ליהודים נקבעה השבת כיום השבתון השבועי. ללא יהודים- שישי או ראשון, לפי בחירתם. החוק מבטא את אופייה היהודי של מדינת ישראל ע"י קביעת יום המנוחה ליהודים במדינה ביום השבת- היום הקדוש בדת היהודית ("שמור את יום השבת לקדשו").

חוק היסוד קובע כי אדמות המדינה ניתנות לחכירה בלבד ולא למכירה. החוק נועד לשמור על אדמות הקק"ל שנרכשו במהלך השנים בידי יהודים למען פיתוח ההתיישבות היהודית בארץ. החוק מבטא את אופייה היהודי של מדינת ישראל, משום שהוא בא לשמור על ההתיישבות היהודית בארץ ועל פיתוחה

חוק משנת 1950 אשר קובע כי כל יהודי רשאי לעלות ארצה. החוק מאפשר לכל יהודי (עם מספר קטן של הסתייגויות) להיכנס לישראל כדי להשתקע בה. הגירת יהודים לישראל אינה הגירה מסיבות של מצוקה אלא מסיבות לאומיות ולכן נקראת עלייה. החוק הינו מבחין ולא מפלה – שכן הוא נובע מתפיסת היסוד של מדינת ישראל כמדינת הלאום של כל יהודי העולם. החוק מאפשר גם לבני/בנות זוגם של יהודים, ילדיהם של יהודים ובני/בנות זוגם, ונכדיהם של יהודים ובני/בנות זוגם לעלות לארץ. במדינות רבות בעולם קיימת מדיניות הגירה המבוססת על עקרון שבות של בני הלאום. החוק מבטא את אופייה היהודי של מדינת ישראל בכך שהוא דואג לבסס וחזק רוב יהודי בישראל, לממש את הרעיון הלאומי של עליית יהודים לישראל

חוק זה קובע את הדרכים השונות בהן אפשר לקבל אזרחות ישראלית. הדרך הראשונה מאפשרת לכל אדם שעלה לישראל לפי חוק השבות לקבל אזרחות ישראלית (ללא הסתייגויות). כמו כן בחוק דרכים נוספות המאפשרות קבלת אזרחות ישראלית אך כולן מסובכות יותר מזו שמכוח חוק השבות. בין הדרכים הנוספות לקבלת אזרחות: ישיבה רצופה בישראל בין השנים 1952-1948/לידה לאזרחים ישראלים / התאזרחות על בסיס קריטריונים שונים ובכללם מגורים של 3 שנים בישראל וידיעת מה של השפה העברית – בכפוף לאישור שר הפנים / שר הפנים רשאי להעניק אזרחות על בסיס תרומה למדינה. החוק מבטא את אופייה היהודי של מדינת ישראל בכך שהוא מאפשר קבלת אזרחות לכל יהודי בעל זכויות מכוח חוק השבות.

עיגון אופייה היהודי של מדינת ישראל בחוק-יסוד, משלים את חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם והאזרח אשר מקרבים את האפשרות להגיע בעתיד לכינונה של חוקה שלמה ומקיפה. כמו כן, החוק נחוץ בפרט אל מול המבקשים לבטל את זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל ואת ההכרה במדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי. בין סעיפיו: סעיף בירת המדינה שקובע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל. סעיף קיבוץ גלויות שקובע כי המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות וסעיף הקשר עם העם היהודי שקובע כי המדינה תפעל למען הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה שנתונים במצוקה בשל יהדותם או בשל אזרחותם וכי המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי ולשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהודי התפוצות.

העברית נקבעה בחוק יסוד כשפה של מדינת ישראל. החוקים, התקנות ופסיקות משפטיות נכתבים בעברית. שפת הלימוד בבתי הספר היא עברית.

לוח השנה הרשמי של מדינת ישראל, וכך מתבטא אופייה היהודי של המדינה. החגים היהודים הם ימי שבתון רשמיים במדינה. החוק מחייב שימוש בתאריך עברי בכל מסמך רשמי היוצא מטעם המדינה ומוסדותיה.

דגל המדינה מורכב ממגן דוד- שהוא סמל יהודי מסורתי, ומפסי תכלת ולבן- שהם צבעי הטלית היהודית. סמל המדינה הינו המנורה שעמדה בבית המקדש בירושלים ומשני צידיה ענפי זית. המנון המדינה "התקווה" מבטא את שאיפתו של העם היהודי לחזור לארצו ולחדש בה את חירותו המדינית ("להיות עם חופשי בארצנו").